זוכרני ליל סליחות בעיר העתיקה. מנגינת פלאים עריבה לאוזן העירתני, "ישראל עם קדושים, קומו לסליחות, קומו לסליחות !" .
מי הוא זה המזמר עתה ברחוב ? שאלתי. אבא עליו השלום, שהיה כבר ער השתיקני לבל אפריע שנת בני הבית ולחש :
שא, שא . . . בני, זה הוא ר' שלום מגיד תהילים ההולך וסובב עתה בחוצות, כדי להקיץ נרדמים לעבודת הבורא.
 אבא זרז אותי לקום ואני קפצתי בשמחה מעל המיטה ומיהרתי להתלבש. עוד בטרם עלה השחר
לקחני בידו תוך כדי לחישה : ובכן בני, אנו הולכים עתה ל"חורבה" להגיד סליחות.
7כשיצאנו החוצה לרחוב המיידאן חלפה צמרמורת בעצמותי. ראיתי עיניו של אבא נשואות השמימה,
מעיף מבטיו למעלה, מורידם למטה, וגם אני עשיתי כמוהו. הייתי מסתכל לעומת רבבות הכוכבים המנצנצים אלינו,
 שני גמדי לילה הצועדים חרש למקדש-אל לערוך תפילתם. הבחנתי, פה ושם, ממדרון "החנויות האפלות" עד "המגרש הגרמני"
התבלטו מעל אנקולי הקירות פנסי-נפט, שזרעו כתמי אור על אבני הרחוב. בעברנו ליד ביתיהכנסת של ר' יוחנן בן זכאי
הרגשתי בלחיצת היד של אבא, בחיבתו האבהית. הוא הוליכני והביאני קרוב לחלונות הפתוחים.
הרכנתי ראשי מטה מטה והתבוננתי שמה בנר התמיד ובנברשות הדולקות, שהפיצו מסביב זהרורי קודש נפלאים ,
בהטותי אוזני, שמעתי כעין מלמול של השתפכות הנפש, שלא הבנתיו בשכלי הקט. והנה הגענו מלאי רגש והתפעלות
לרחוב היהודים הארוך והצר. כאן שלטה ממלכת הדממה והחושך. החנויות סגורות על מסגר והן חולמות, הוזות בחיק הלילה המצונן. ופתאם נרתעתי לאחור בראותי מרחוק משהו, ספק אדם, ספק חיה, אבא לחצני אל לבו ואמר : אל תירא בני !
הלא חבית ריקה של מליחים עומדת שם ... הגענו לסמטה המובילה לרחוב חב"ד, שם על מדרגות האבן,
מוקפים סלי פירות וירקות, שכבו סרוחים פלחים ערביים, שנחרו בקול אימים. אחד מהם התעורר מדפיקת פעמינו,
בלש אותנו בעיניו החשדניות ולאחר רגע ברכנו בשלום בוקר : סבח-אל-חיר ! אבא השיב לו אותה ברכה, סבח-אל-חיר ...
לפתע קלטה אוזני תקתוק מוזר, שעלה ממבוך מקומר ואפל שבאחת החצרות. ושוב הרגיעני בהסבירו לי,
שכאן טחנת הקמח של ר' שמשון והתקתוק נשמע מדריכת רגלי הסוסים על גלגל העץ הנקרא "טרפתיק"...
והנה דמות מסתורין מתקרבת לקראתנו בסמוך לשער ה"חורבה". זה היה ר' ישראל השמש.
אבא הכירהו מיד לפי הילוכו והקדימהו בשלום בוקר חרישי, ראיתיהו נושא בידו צרור מפתחות,
 שקשקשו בנחת בדממת לילה. טרם עלותנו במעלות ה"חורבה", נזכרתי בסיפורו של חברי ב"חדר".
מעשה בבחור מתמיד, שנרדם על עמודו והשמש לא הרגיש בו וסגר הדלת... פתאם שמע קול קורא בשמו : יעמוד החתן
אברהם ב"ר יצחק הוא הקיץ וראה . . מתים עטופים תכריכים עומדים על הבימה וקוראים בתורה.. הו ! נבהלתי,
 ואבא, כדי להפיג פחדי הסיח דעתי לענין מאד משמח : שמע נא בני, אם תהיה ילד צייתן ותעבור כמה פעמים על פרשת השבוע,
ניכנס אחר הסליחות לר' חצקיל החיט להזמין בשבילך חליפה חדשה. וכבר עומדות רגלינו ברחבת ה"חורבה".
אני מביט לצדדין ורואה, קווי אור דקיקים בוקעים מחדר ה"שטיבל" ומתמתחים על המרפסת,
ידעתי כי עתה חזר מסיבובו בעיר ר' שלום מגיד תהילים הדליק אש. שם בצד מערב,
על האבן הגדולה ארוכה (מצבת רבי שמואל סלנט ז"ל) ישב אותה שעה שמואליקו שמש החצר ונימנם.
עיניו היו גלויות והביטו נכחן דרומה, משם הסתלסל קולו של המואזין הערבי, שקרא מעל גזוזטרת המסגד לתפילת השחר.
נכנסנו למבוא ההיכל ונעצרנו לפני פתחו של בית הכנסת הגדול. לבי מתחיל לפעום בחזקה, ואבא שהבין לרוחי חהבקני בזרועותיו.
אותו רגע דפק השמש בכף ידו על דלת הברזל שלש נקישות חזקות, לאחר מכן פתח אותה במפתחו.
בבואנו אל הקודש פנימה הלך השמש להדליק מנורות הנפט, הלוקסים והנברשות, שהיו תלויים בתקרה, מעליה,
גבוה גבוה, נשקף הציור המרתק: רקיע זרוע כוכבים. צמודים זה לזה ישבנו על אחד הספסלים בסמוך לאורלוגין רם הקומה שעמד בקרן זוית. והנה החל השעון לצלצל בהמית פלאים, אחת, שתיים, שלש וארבע... צליליו ההומים השתפכו מקרבו והדהדו
בחלל בית הכנסת המפואר. בינתיים התקהלו המתפללים. זה ,אחר זה נכנסו וצעדו ביראת הרוממות מנהיגי העדה ופשוטי העם, כשהם משתחווים לנוכח ארון הקודש המרהיב ביפיו, מעליו ומתוכו מזהיבים פרחי-נוי, ענפי הוד וכנפי חמד. עדיין מוקסם הייתי מחיזיון לשעבר, אותה התאורה רבת היופי, שראיתי בליל-שבת פרשת "בהעלותך", בעת שנדלקו מעלה מעלה, כמו זר אישונים סביב מעקה הברזל,
 פנסים ננסים בשלל צבעיהם. אבא פיזר מחשבותי ברמזו לי: הנה הדוד מאיר החלבן והנה הדוד אלתר זוסילס ובניו הקצבים,
הנה ר' בייניש הפחח בזקנו הלבן וארוך והנה אורי הסנדלר שלנו. בעוד אני מביט בציורים: כותל המערבי,
קבר רחל אמנו וכו' ובעוד אני רואה ממעל לקשת, כינור ונבל על ענפי ערבות וקורא, על נהרות בבל וכו',
התפרץ ואטוט משולהב לפנים ההיכל בתרועת שמחה: "החזן בא, החזן בא !" . .
אבא בראותו כי סקרנותי עוברת כל גבול משכני בידו אל כותל המזרח בפלסו נתיב בין הקהל הצפוף. והנה נשמעת דפיקת הגבאי על הבימה והחזן ר' שלמה ברדקי ומשורריו פוצחים בשירת הודיה לאל: יתגדל ויתקדש שמיה רבא ... אז הבחנתי, בהתנסך על פניהם אור יקרות מחנוכיתהכסף הענקית ומנר התמיד של פליז מתנדנד אילך ואילך. כשניתן אות למנוחה הביטו וחייכו אלי משה נתנזון ה"באס" ומשה'קה בלינדר ה"טנור" ואילו אני, החלפתי רמזים עם החברים גמליאל ה"סופראן" ועם בנימין הקטן, שקולו דק מן הדק ולא ידענו שמו... שוב השתררה דומית קודש והחזן, נעים זמירות ישראל, השתפך בניגון לבבי : לי-אי-אי- לשמוע אל הרינה א-א-אל הרינה ואל התפי-אילה ; והמקהלה ענתה בסיומת : ואל התפי-אי-לה. כתום הסליחות התפללנו שחרית ב"חדר בית הדין". בצאתנו היה דוחק רב. הרחבה געשה מאנשים וטף. שמש ציון כבר הזדרחה על כיפות ומגדלים ויונה נחפית בזהב התנדנדה בחן על חוד המסגד. לפתע אני חש, מישהו מסובב בדל אוזני... אוי! קראתי ונכלמתי. זה היה מעשה ידיו של הרבי שלי אברהם שמואל. הוא ואבא החליפו ברכות ושלשתנו ירדנו לרחוב היהודים. אותו זמן עבר על פנינו הדור אלתר זוסילס הקצב. והרבי אמר לאבא: השמעת ? הוא ניצל ממוות. מה אירע לו ? שאל בהתרגשות, והרבי סיפר חדשות: שלשום רכב ר' אלתר על חמורו ל"באב איל וואד" לקנות שוורים, שדדו ממנו הישמעאלים חמשים נאפוליונים זתב, ואילו מוסתפה "השומר" ברח... נפרדנו מהרבי ואנו מתקדמים לאט במדרון השוק הסואן ורועש. איימת הימים הנוראים כבר היתה מורגשת בחלל האוויר, מתשעת בתי התפילה בקעו וזעקו קולות מקולות שונים והריעו שופרות בסלסולים... והנה "רחוב המדרגות" שם פתוחה חנותו של ר' חצקיל החיט המשמשת לממכר צרכי מזון, גם לבית מלאכה וגם לדירה. חצקיל מקבלנו ב"בוקר טוב" וב"שנה טובה" ואין קץ לשמחתו וגם לשמחתי. הוא צובט בלחיי ומחייך: נו, פעוטון שכמותך, האם אמרת כבר סליחות ? היודע אתה גם לזמר יפה כמו ר' שלמה החזן ? גם דבורה זוגתו ניגשת אלי וטופחת על גבי בחיבה. אני כובש פני בקרקע, עליה, אני רואה, תרנגולים מטיילים בקומה זקופה ומתחת למכונת התפירה "פאאף" מתגוללים שיירי בדים. חצקיל עם פניו המצומקים וזקנו המחודד כורע על ברכיו לפני, מסובב ומהדק מידת האמה שלו סביב גופי ופורץ בצחוק: חא-חא-חא ! כמה כחוש הילד! ממש עור ועצמות... בחזרנו הביתה דרך רחוב היהודים כבר היו פתוחות כל בתי המסחר וכבר הכריזו הזבנים והרוכלים על סחורתם לכבוד החגים. ניגש יהודי מו"ס אל אבא ומושד בשרוולו: תסלח לי, דודי, הא לך "סליחה" מ'שובחת בקבק . . . (מטבע תורכי) אה! עלה משהו בדעתו של אבא. נכנס אל אלתר אנטיפולר לקנות מליחים. עוד אני מהרהר בטעם המליחים, והנה תשב"ר, זאטוטים עליזים, שגמרו כבר הסליחות מבעוד לילה, מקדימים עתה ללכת ל"חדר" בחברותא. ביד אחת הם אוחזים מי חומש ומי גמרא ובשניה פרוסת לחם, וכהרף-עין מתגלה לעינינו מחזה משעשע: שניים מחבריא צצים לפתע כמו מאדמה ליד המכולת, מטבילין פתם בציר המליחין ועושים "ויברח"... אז ר' אלתר רודף אחריהם וצועק : שקצים, שקצים, סוף-סוף נפול תפלו בידי... בהגיענו לבית-המרקחת נזכר אבא בפעם השנית, כי שמור בכיסו "רצפט" מהרופא המהולל פופלס, נכנס והגישו לר' לייב הרוקח, הלה מעיין ב"רצפט" ומיד הוא פונת לאבא: נו, בוודאי היתה לך הנאה גדולה מהסליחות של החזן שלנו. מה אגיד לך, פיו מפיק מרגליות ממש, כן, תיכף תקבל התרופה, שתהא לך לחיים ולבריאות. מה שם התרופת ? שאל אבא בסקרנות, ור' לייב ענה בחיוך על שפתיו: קפה שחור... והנה חנותו של נחום נתנזון, שהכל יש בה, ואפילו מחזורים וסליחות. אבא ,מציץ לתוכה, אומר ורומז: ראה! שם על המדף עומדת לה מנורת נפט יפה "בליצלומפ" והיא נחוצה לנו למען החגים, אבל ר' נחום רוצה "מג'ידי" (מטבע תורכי), חבל, שאין אני יכול לקנותה, חבל... בהביטי כה וכה נתקלו עיני בבן-הגר שנשא על גבו שני נאדות מים. הללו הגבירו את צמאוני וכדי להשקיטו הוליכני אבא לבית הכנסת החב"די, וכדרכו תמיד בימי הסליחות החמים, שאב מתוך כיור הנחושת ספל מים והגישו למו פי. ושוב לפנינו רחוב היהודים החי התוסס. בזרוח השמש למרום קדשי ציון, אצים רצים יהודים הביתה, אחרי שמילאו חובתם באמירת סליחות, ובפניהם ארשת גיל ומבע רצון. הוא זכרונו לברכה רצה להשכיח דאגותיו, התחיל לפזם ולשנן פסוקי דזמרא מהסליחות ששמענו מפי החזן : אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור, גלה ממנו משוש, דוה לבנו בחטאינו. הוא ע"ה, תוך כדי חזרה על הלחץ הבלתי נשכח התרשם מאד וקרא: האח, האח ! איזו מתיקות ! אך לפתע הושתק הפיזום שלו ע"י הילד התימני מוכר העתונים, שעבר בחפזון אצל "דפוס מוריה" וצעק לתוך הערבוביה : חבצלת, חבצלת, חדשות ! ! אני והוא ממשיכים לצעוד קדימה מבלי להתעכב אף רגע, לבסוף הוא פונה אלי ואומר בטון חזק : ובכן בני, הביתה ! כבר מאוחר ואתה צריך ללכת ל"חדר".