איך הייתי למשורר
זרח הלוי ז"ל
זה היה בשנת תרפ"ט. הגדוד העברי הראשון ליהודה חזר אז למולדת ממצרים אחרי שהתאמן שם בתרגילי צבא קשים. ירדנו מהרכבת בלוד ומגמת פנינו סרפנד (צריפין). אותו יום, יום חורף היה. רוח סערה השתללה אז בארץ וממטרות עוז שטפו והציפו את פני האדמה. שרכנו דרכנו עמוסי ציוד מלא. רגלינו בוססו בבוץ ובקושי הגענו מיוגעים ומיוזעים לסרפנד. נכנסנו לפרדס רחב ידים והתחלנו להקים אוהלינו אולם מזג האויר הפריע בעדנו. אהלים רבים התמוטטו וחפצים שונים לרבות ספרים וחוברות נפזרו לכל רוח.   רטוב ורועד מקור ניצבתי בפתח אהלי, שנאחז בסבך אחד העצים ועיני סורקות בסביבה. פתאום הבחנתי בחוברת קטנטנה, אשר התגלגלה במדרון כשזרם המים דוחף אותה הלאה הלאה... רצתי אליה ותפסתיה. היא היתה רטובה כמוני, פרועה וקרועה. דפדפתי בה בזהירות. בשער שלה בעמוד הראשון היה כתוב באידית: "שירי-ציון" ולמעלה קראתי את שמו של בעל החוברת: יצחק בן צבי (נשיא ישראל).   שמחתי מאד על החוברת האידית הזאת, שנפלה לידי בהסח הדעת, ולא היה קץ לאשרי בראותי כי הרבה משיריה דומים ממש לשירי הספרון בעברי של הימים ההם: "כנור-ציון" אשר ידעתי מנגינותיהם על-פה.   אותו יום מעונן וגשום היה בשבילי היום המאושר ביותר בחיי, בו התחלתי לשבת ערב ערב, יחד עם חברי החילים, שאני שר עמהם בצוותא מתוך החוברת האידית "שירי-ציון" הקרובה לליבי, שירים לאומיים, עליזים וגם עצובים, וביחוד השיר: "בכינה, בכינה בנות ציון" שיר אשא המריצני אז לכתוב כדוגמתו בעברית, ואחר כך, בבוא השואה על עמנו כתבתי ופרסמתי בקבצים שונים שירי-נהי על הנושא: "שש מאות רבוא מישראל הי"ד" והרי כתב-היד מונח לפני, בו גלומה שירתי המקוננת, כתב יד שלם המחכה לצאת כמוני מאפלה לאורה.

זרח נפטר בכ"ח טבת תש"מ (1980) - יהי זכרו ברוך